פסק-דין בתיק ת"א 409-08

התובעת (" התובעת" או " אור חן") הגישה נגד הנתבעים תביעה שעניינה מעשים ומחדלים המיוחסים להם והקשורים בהסכם שנעשה בין אור חן לבין הנתבעת 1 (" חברת פארס") והנתבע 2 (" פארס"), אשר עניינו הקמתה של חברה משותפת לצורך הקמה והפעלה של תחנת דלק בכפר ינוח (בהתאמה, " ההסכם" ו- " תחנת הדלק"). בעקבות חתימת ההסכם הוקמה חברת אור סעיד פארס בע"מ (ח.פ. 513116228) (" החברה המשותפת"). עוד נטען כי קודם לחתימת ההסכם התקיימו קשרים עסקיים בינה לבין חברת פארס והאחרונה נותרה חייבת סכום של 890,535 ש"ח (" חוב העבר") אשר התובעת הסכימה לראות בו הלוואה שכנגדה נמסר לה שטר חוב בחתימת פארס ובערבות הנתבעים 3 ו-4 (בהתאמה, " נאהי" ו" סעאדה") וכי החוב לא סולק מעולם.

לאחר שמיעת העדויות שהובאו מטעמם של הצדדים ועיון בראיותיהם ובטענותיהם החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולדחותה בחלקה האחר, כפי שיפורט להלן בפסק דין זה.

התביעה

התביעה הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז (ת"א 995-01-08), והנתבעים הגישו בקשה (מס' 3) להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות עניינית, ובהחלטה מיום 26.3.08 התקבלה בקשתם והדיון הועבר לבית משפט זה.

בתביעה עתרה אור חן לכמה סעדים: (א) לחייב את פארס, את נאהי ואת סעדה, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בתשלום חוב העבר, שבגינו נעשה שטר החוב (כערכו של סכום זה ביום הגשת התביעה, היינו 1,280,683 ש"ח), וכשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל; ב) לחייב את חברת פארס, את פארס ואת נאהי לשלם לתובעת סכום של 2,000,000 ש"ח בגין אבדן הכנסות צפויות מפעילות החברה המשותפת; (ג) להצהיר כי ההסכם הוא תקף ומחייב וכי הנתבעים הפרו אותו וגרמו להפרתו ולכן יש לתת צו לאכיפתו (" תביעת האכיפה"); (ד) למנות כונס נכסים על מנת לאכוף את ההסכם, ולחלופין לפסוק לזכות התובעת השבת הסכומים שאותם היא השקיעה בתחנת הדלק (" תביעת ההשבה"); (ה) סילוק חוב שהיה לחברת פארס כלפי חברת הדלק גל; (ו) לחייב את הנתבעים בגין משיכת כספים מן החברה המשותפת.

התובעת טוענת שבקשר עם ההסכם וכפועל יוצא ממנו היא השאילה לנתבעים ציוד אשר לא הוחזר, ואשר את שוויו העריכה בסכום של 400,000 ש"ח. עוד היא טוענת כי היא השקיעה בתחנת הדלק סכום של לפחות מיליון ש"ח שהושקע בהקמת מתקן לשטיפת מכוניות, בעבודות שיפוץ בתחנת הדלק, ובמיכלית תדלוק שהועמדה לרשות החברה המשותפת אשר תמורת השימוש בה לא שולמה לתובעת.

עוד נטען כי ההסכם אמור היה להסתיים ביום 29.5.11 ובמהלך תקופה זו הייתה התובעת יכולה להרוויח מפעילות החברה המשותפת - שעל פי ההסכם הייתה אמורה לרכוש מן התובעת דלקים בסכום של 150,000 ש"ח בחודש - ובנוסף היא הייתה צפויה לחלקה בהכנסת החברה המשותפת בסכום של 50,000 ש"ח לחודש.

עוד נטען כי בשנת 2004 משכו הנתבעים שלא כדין סכום של 500,000 ש"ח שהיה בחברה המשותפת, וכן כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובעת כאשר עשו שימוש בהשקעותיה הכספיות. בצד אלה נתבעו הנתבעים 2-4 לתשלום הסכום של 890,835 ש"ח שניתן להם כהלוואה ואשר בגינו חתם פארס על שטר חוב, ונאהי וסעאדה ערבו לו.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את שייחסה להם התובעת. הם טענו שהתובעת לא השקיעה כספים בחברה המשותפת או בתחנת הדלק וכי במועד מסוים הסתבכו מנהלי התובעת בפלילים ובעקבות כך החלו חברות אחרות, שאינן מוכרות לנתבעים, לספק דלק לחברה המשותפת. הסתבר כי חברות אלה סיפקו לתחנת הדלק דלק מהול שאינו תואם את דרישות התקן הישראל, ובעקבות כך נאלצו הנתבעים לפצות לקוחות רבים והיקף המכירות בתחנת הדלק ירד במידה ניכרת בשל נטישת לקוחות.

עוד נטען כי בתאריך 7.10.04 פנה בא כוחו של פארס לאחת מן החברות שסיפקו דלק במקומה של התובעת והודיעו כי אספקת דלק לא תקני היא הפרה של ההסכם, וכי בשל הנזקים הרבים שנגרמו מבטל פארס את ההסכם.

בצד טענות אלה טענו הנתבעים כי החברה המשותפת לא התקשרה בהסכם כלשהו המחייב אותה לרכוש מן התובעת מוצרי דלק, שמנים או שירותי הובלה, כפי שטענה התובעת.

הנתבעים הכחישו את קיומו של חוב העבר, שלקיומו טענו התובעים, כפי שהכחישו גם שפארס חתם על שטר חוב שערבו לו נאהי וסעדה.

הראיות

מטעמה של התובעת הוגשו תצהיריהם של דוד בנרוש (ת/1), של ג'ק כהן  (" כהן")(ת/2), של משה פוזין (ת/3), של חיים אזולאי (ת/4), של אברהם זיידי (ת/5) ושל מרדכי כהן (" מרדכי") (ת/14). כמו כן הגישה התובעת שאלון שהוצג לנתבעים (ת/16) ותצהיר תשובותיו של פארס לשאלון זה (ת/17), וחוות דעת של מומחה שנערכה בידי רו"ח י' בילו (" בילו") (ת/8).

מטעמם של הנתבעים הוגשו תצהיריהם של פארס (נ/6), נאהי (נ/5) וסעאדה (נ/4).

לפי עדותו של כהן, ההסכם (שצורף כנספח ב' לתצהירו) נחתם בשנת 2001 כאשר בסמוך למועד זה, בחודש מאי 2001, נחתם מסמך התחייבות אשר אמור היה להיות מצורף כנספח ב'1 לתצהירו, אולם בפועל הוא לא צורף.

חוב העבר

התובעת טוענת כי בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם היא סיפקה דלק לתחנת הדלק שהופעלה בידי חברת פארס, ובמועד חתימת ההסכם עמד החוב בגין אספקה זו על סכום של 890,535 ש"ח. לפי הטענה, בגדר ההתקשרות בהסכם הסכימו הצדדים שהחוב ייחשב כהלוואה, ולהקלת גבייתו נחתם ביום 7.10.01 שטר חוב שנחתם בידי פארס כעושה השטר ונחתם בערבות אוואל בידי סעדה ונאהי (" שטר החוב"). כבר עתה יש לומר כי אין מחלוקת ששטר החוב המקורי אינו בנמצא ומשום כך, וכמתחייב מתקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, נמנע מן התובעת להסתמך על עילה שטרית בתביעתה את חוב העבר. יחד עם זאת, התובעת טוענת, וטענתה מקובלת עלי, שאין מניעה שהיא תתבע מפארס, נאהי וסעדה את הסכום המצוין בשטר החוב כתביעה על פי עסקת היסוד, כאשר העתקו של שטר החוב (שהוגש כמוצג ת/6) ישמש לה כראיה לקיומו של החוב.

בתצהירו של כהן, שניתן מטעמה של התובעת, הוא העיד על הנסיבות שבהן נחתם שטר החוב וכן על העובדה שהוא אבד. לדבריו, התובעת התכוונה למסור את שטר החוב לביצוע בהליכי הוצאה לפועל, ולשם כך נשכר שירותו של עו"ד י' עאמר (" עאמר") הטוען כי הוא החזיר את שטר החוב לאדם בשם גיא סאסי (" סאסי"), וזה מצדו טוען שהשטר אבד. העתק צילומי של שטר החוב, הנושא עליו את חתימתו של סאסי המאשר שקיבל אותו ביום 19.5.05, צורף למכתב אישור קבלת מסמכים בחתימתו של סאסי המופנה לעאמר (ת/15). העתק צילומי של שטר החוב הוגש גם כמוצג ת/15.